<h1>חדושי כלאים לתלמיד הרשב"א</h1>
<h2>דף נד.</h2>
ובעיקר הקושיא שהוקשה לראשונים מדר' יאשיה מההיא דמנחות תירץ הר"א ז"ל דלא איתמר הכי אלא משום איסור הפירות ומשום דכתוב פן תקדש וגו' ותבואת הכרם, והן זרע דומה לתבואה שאין עושות אלא לשלוש שנים כדאיתא בפ"ק דכלאים (מ"ה), אבל לענין מלקות בכל שני מינין עם חרצן חייב במפולת יד משום כלאי הכרם. והרמב"ן ז"ל תירץ דההוא דמנחות בזרוע ובא דהכי הוה עובדא, וכיון דלא מיתסר אלא בתוספת לא נאסר אלא קנבוס ולוף שהן גדולים ועושין ערבוביא. והרמב"ם ז"ל כתב (פיה"מ כלאים פ"ב מ"ה) קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרין עם גמר תבואת הכרם. וכלשון הזה כתב הר' משה דקוצי ז"ל בספר המצות דלא למעט חמשת המינין קאמר אלא קנבוס ולוף וכיוצא בהן כגון התבואה שנגמרה עם גמר תבואת הכרם ע"כ. ומ"מ מדברי כולם אנו למדין דכל הזרעים אסורין או מדאורייתא או מדרבנן ומקדשין כפי מה שכתבנו, אבל בעשבים המרים וכיוצא בהן אין לנו.
ומיהו אין מין אחד בלבד מקדש בכרם לדעת הרמב"ן ז"ל במס' קידושין (ל"ט ע"א) מדאמרינן התם ברב ענן ורב נחמן דהוו אזלי באורחא חזא ההוא גברא דזרע חיטי ביני גופני, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא צהריתו לא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן, כלומר ונהי דאיסורא עביד לא לקי דבר תורה. ומדלא אשכחן דאסרינהו ניהליה לפירי, משמע דאינו מקדש. וכפי סברא זו נ"ל שמותר לזרוע בחוצה לארץ כרמו מין אחד איזה שירצה חיטה או שעורה או קנבוס או לוף, דכיון שאינו מקדש נראה שלא גזרו עליו בחוצה לארץ דלא חמיר כולי האי דהא אמרינן התם טעמא דכלאי הכרם דאסירי בחוצה לארץ טפי מכלאי שדה משום דחמירי דמקדשי בארץ, וכיון שכן בכל מה שאינו מקדש משמע דלא אסרוהו בחוצה לארץ כלל. ולא עוד אלא דכל מה שאינו מקדש בכרם, משמע דמדרבנן בלחוד הוא שאין לך איסור של תורה בכרם בלא קדוש, והלכך אי הוו גזרי עליה בחוצה לארץ הויא לה כעין גזירה לגזירה. ואפילו נפרש דכל מה שהוא בארץ כלאים בכרם אסרו גם בחוצה לארץ, משום דכיון דיש מינין מקדשין לא רצו לחלק ביניהן ואסרו בחוצה לארץ כל מה שנאסר בארץ אע"פ שאינו מקדש. אפילו הכי מסתברא דמין אחד בכרם לעולם מותר, דהא תלמוד כל שאינו זורע שני מינין אינו אסור מדין כרם אלא מדין כלאי שדה דהיינו קרא שדך לא תזרע כלאים, מפני שכלל גדול מסור בידינו מרבותינו האחרונים שאינו לוקה משום כלאי הכרם אלא בשיש שם שני מינין עם חרצן, דכיון דכתיב (דברים כ"ב) לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים בהדי כרם וכמו שנראה בירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) ואין כאן מקום אריכות דבר זה. וכיון שכן הרי כל מין אחד לבד אפילו תמצי לומר דאסור מדאורייתא, לא מדין כלאי הכרם נאסר אלא מדין כלאים של זרע באילן דנפקי מקרא (ויקרא י"ט) דשדך לא תזרע כלאים שאינו נוהג בחוצה לארץ. והרי מין אחד מותר לעולם אפילו בכרם, כן נראה לי לפי דעת האומר שאין מין אחד מקדש.
אבל משם הרמב"ם ז"ל אמרו דאפילו מין אחד מקדש, וכן נראה מפורש בדבריו בפ"ה של הלכות כלאים (ה"ז), ואם כן הרי הדבר ברור שאסור גם בחוצה לארץ, דכיון שהוא מקדש מדין כלאי הכרם הוא דכלאי שדה אין מקדשין. אבל הבא להורות כדברי הרב הרי הוא מתיר כל מיני זרעים בכרם חוץ מחמשת המינין וחוץ מירקות, שכך כתב שם (פ"ה ה"ו) אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם ע"כ. אסר הרב ז"ל מיני תבואה מדר' יאשיה דאסר חיטה ושעורה וחרצן, ואסר הירקות מפני שהן מקדשין בכרם כדתנן (כלאים פ"ה מ"ה) הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה קידש, והתיר שאר מיני זרעים. ואם כן הרי מיני קטנית מותרין בכרם, ולא ידעתי למה שהרי אמרו במנחות (ט"ו ע"ב) ושאר זרעים דרבנן, ומה שכתבנו נראה עיקר.
וביקשתי לי חבר ומצאתי רב שכך כתב הר' יונה זצ"ל באגרת התשובה מין אחד בכרם כגון חיטה בלבד או שעורה בלבד מותר בחוצה לארץ, ואעפ"כ צריך להזהר שלא יזרע על גבי העפר שעל גבי הגפן הטמון בארץ אלא אם כן יש על גביו שלושה טפחים עפר כדי שלא יהו שרשי הזרע יורדין בתוך הגפן ויהיה זה כהרכבה ואסורה בחוצה לארץ ע"כ לשונו. וראיתי לרב ברצלוני ז"ל שכתב שנמצא בתשובות הגאונים ז"ל והלכתא מותר לזרוע תבואה או ירקות בחוצה לארץ לכתחילה דקיימא לן כר' יאשיה, ולגאון אחר תשובה שסיימו בה הלכך שאין זורע שלושה מינין כאחת אלא ירק נטוע הוא בכרם מותר בחוצה לארץ אלו דבריהם ז"ל. והנה תשובות אלו אין לסמוך עליהן וראוי לומר לנו שלא עשאום גאונים ז"ל וכאותה שאמרו מר בריה דרבינא חתים עלייהו שהרי זה... דלא ככולהו תנאי ודלא ככולהו אמוראי שהירקות מקדשין והיאך אפשר להתירן, ועוד אי מדר' יאשיה אפילו בארץ לישתרי דבכל דוכתא קיימא לן כוותיה. ועוד דהא עובדא דרב יוסף דבפ"ק דקדושין (ל"ט ע"א) דהוא מערב בזרוני וזרע ואקשינן עליה מדתנן והכלאים מדברי סופרים, ופרקינן דמתני' בכלאי הכרם ורב יוסף בכלאי שדה, והא רב יוסף בבבל הוה ואפילו בכרם לישתרי, אלא ודאי תשובות אלו סופרים שבשו אותן ואין לסמוך בהן כלל. אבל כרמין שלנו שאינן נטועין בקירוב אפשר שיש להתיר וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד.
ולענין מה הם הדברים הנקראין זרעים ומה הם הדברים הנקראין ירקות שהן מקדשין. דבר זה לא מצאתי מפורש, אלא דמסתברא דמה שאינו עושה פרי ממש אלא עיקרן עלין בלבד והעלין נאכלין, אלו הן הנקראין ירקות. שהרי חזרת ועולשין שמנו אותם חכמים בפסחים (ל"ט ע"א) בירקות שאדם יוצא בהן בפסח כך הם. ועל כן הכרוב והפיגם והירבוזין והבלידש וכל כיוצא בהן כולן מיני ירקות הן. אבל כל דבר שאין עיקר האוכל ממנו העלין אלא הפרי היוצא ממנו הוא הנאכל, וכגון האפונין והפולים וכל מיני קטנית וכן הבצלים והשומים וכיוצא בהן, כיון שהן עושין פרי והפרי הוא שנאכל, ואין עיקר כונתן מחמת העלין אלא מחמת הפרי, הרי אלו נקראין זרעים. ועל כן כפי דרך זה אין הדלועין בכלל ירק, וכן מוכיח בפירוש בנדרים (נ"ד ע"א) דאפילו רבי עקיבא לא אסר להו אלא באומר ירק המתבשל בקדירה עלי ומשום המלכת שליח, וכן הלפת והצנון בכלל זרעים כפי דרך זה. וכן נראה מפורש ממה שהקשו בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) גבי טומן לפת וצנון אם היו מקצת עלין מגולין חושש משום כלאים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפיל שאר אילנות נמי, (הוא) [הרי] שקראום זרעים.
ואל תשתבש במה ששנינו בנדרים (נ"ד ע"א) הנודר מן הירק אסור בפול המצרי לח, כלומר מיני קטנית בכלל ירק. דשאני פול מצרי שהיה דרכן לאכול גם העלין שלו בעודן לחים וכן דרך גם היום בקצת ארצות אלו, ומפני שדומה בענין זה כירק אסרוהו. תדע שהרי התירוהו ביבשותו ואילו הנודר מן הירק אסור הוא בירק יבש כמו שמוזכר בירושלמי (נדרים פ"ז ה"א). מיהו המפרשים פירשו שם גבי ודילמא ירק הנאכל בקדירה כגון שומים ובצלים, ונראה שהן סוברין דשומים ובצלים הוו ירק. ואולם בלשון בני אדם הוא כן ומפני שנאכל הכל בין העלין בין הפרי, וכן בקטנותו דומה לירק לגמרי שאינו פרי עדיין ונאכלין העלין עם הפרי כעין ירקות ולכן קורין אותן העולם ירק, אבל בעיקר ענינו אינן ירק כמו שכתבנו. ועוד דהתם משום יתירא דקאמר ירק הנאכל בקדירה הוא דהוו הני בכלל, וכדלועין דלא הוו בכלל ירק ואפילו הכי אי אמר המתבשל בקדירה אסור בו כדאיתא התם.
וא"ת והרי שנינו האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, והא הני דלית בהו אלא עלין בלבד ואין בהן פרי נאכל וקא קרי להו מיני זרעים. י"ל דהתם אין שום דבר נאכל בהן לא העלין ולא הזרע. ועל כן אינן קרויין ירקות, אלא קרויין בשם זרעים מפני שרוב כל דבר שגדולו מן הארץ זרע יש לו כנ"ל. אבל במשנה שבפ"ק דכלאים (מ"ח) נראה לכאורה בהפך שכך שנו שם אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתזרוק מימיה לתוכה מפני שהוא אילן בירק, אלמא אבטיח ירק הוא אע"פ שהפרי הוא שנאכל ולא העלין. ומ"מ עדיין במקומי אני עומד ואומר דלישנא לאו דווקא, אלא משום דרישא קתני אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן, נקט נמי סיפא כי האי לישנא ולאו בדווקא אלא מפני שהוא זרע באילן קאמר, ותדע דהא בירושלמי (פ"א, ה"ח) מקשו עלה זכריה חתן רבי לוי בעי בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן, כלומר אע"פ שאינו נותנו לתוך האבטיח ממש אלא קרוב לו הרי אסור משום זרעים באילן, דאלמא זרעים קרי להו לאבטיח, דאי לא לימא משום ירק באילן כלישנא דמתני' דקיימי עלה. ומדשני בירושלמי בלישניה, ש"מ לישנא דמתני' בסיפא לאו בדווקא ומשום רישא מיתני כדאמרן. ועוד ראיה דלישנא דמתני' לאו דווקא, דבתר הכי קתני נמי סיפא אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק, ואילו ודאי לאו ירק הן וכמו שהראיתיך מפורש בההיא דנדרים, אלא ודאי דכולה דמתני' בתר לישנא דרישא גרירא.
ואני תמה מאד במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דכלאים (ה"ח) כלשון הזה הזרעונים נחלקים לג' חלקים, האחד נקרא תבואה והם חמשת המינין, והשני הוא הנקרא קטנית, והשלישי הם זרעוני גינה וכו'. ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות שדות כפשתן וחרדל, ואלו הם הנקראים מיני זרעים. ויש מזרעוני גינה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכוסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהם, אלו הם הנקראים מיני ירקות. נראה שסובר הרב ז"ל שאין בין זרעים לירקות אלא שהזרעים נזרעים שדות שדות והירקות נזרעים ערוגה ערוגה, ולא ידעתי מהיכן יצא לו לרב דבר זה. ועוד שאם כן נתת תורת כל אחד בידו לפי הארצות, והרי במקומות הללו זורעין מן הלפת והצנון ומן הבצלים והמרור יותר שדות שדות ממה שזורעין מן החרדל, ואני מה שנראה לי כתבתי.
וא"ת והיאך אמרנו סתם שהאפונין מין זרעים, והלא שנינו בפ"ג דכלאים (מ"ב) החרדל והאפונין השופין מין זרעים, אפונין הגמלונין מין ירק, ופירוש שופין הם אותן שהם קטנים וחלקים מלשון שפאה לצרכה, והגמלונין הן אותן שיש להם חטוטרת כעין גמל, דאלמא יש מהן שיש להן דין ירק. י"ל דהתם לא לענין שהן ירק בעיקר ענינן קאמר, אלא לענין הרחקה בלבד הוא דאמרינן דעשו הגמלונין כירק. שכך שנינו (שם) כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה, כלומר בסתם הרחקה, אלא צריכין להרחיק יותר מפני שיניקתן גדולה. וכל מיני ירקות זורעין בערוגה כלומר בסתם שיעור הרחקה, חרדל והאפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלונין מין ירק. הלכך מסתברא דלענין הרחקה אמרו לבד כן ולא שיהו מין ירק.
ומכל מקום הכרמים שלנו אין דינן ככרם דנטועין הן בקירוב ותנן (כלאים פ"ה מ"ב) כרם הנטוע על פחות מד' אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין האמצעיים כאילו אינן. וכתב הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ) רואין האמצעיים כאילו אינן, כבר פירשו בתלמוד שהוא מותר להדלותן על גבי זרעים מפני שהם כעצים בעלמא וזהו לשון כאילו אינן ע"כ. ועל כן נ"ל להלכה ולא למעשה שהכרמים שלנו אין בהם משום כלאים, דלרבי שמעון דקיימא לן כוותיה בחוצה לארץ, הרי כל הגפנים כולן כעצים בעלמא דלמיעקר קיימי כדאיתא בבבא בתרא (ק"ב ע"ב) ואין כאן כרם, ואע"ג דאף גפן יחידית צריכה הרחקה ומקדשת ככרם, כדתנן בפרק שביעי דכלאים (מ"ב) גפן שיבשה כלומר שיבשו העלין שלה בתחילת החורף אסורה ואינה מקדשת, הא לא יבשה מקדשת. אפילו הכי כרם כי האי קיל מינייהו דגפנים כולהו קיימי למיעקר וכולהו כמאן דליתנייהו לרבי שמעון, אבל רבינו שמשון ז"ל כתב (פ"ז מ"ב) שצריכין הרחקה כגפן יחידית שהן ששה לרבנן ושלושה לרבי עקיבא, וכדבריו כתב רבינו הגדול ז"ל. אבל להלכה נראין לי דברים שכתבתי נכונין, וגם משם רת"ם ז"ל שמעתי כן בעיקר הדין. אלא שאמרו שהוא התיר משום דקיימא לן כר' יאשיה ולא היה מחלק בין מלקות לאיסור נטיעה, וגם מקצת רבני צרפת סוברין כדבריו. אבל אין טעמם מחוור לפי הסכמת הר"א ז"ל וכל האחרונים. וצריך להחמיר למעשה, זהו מה שנראה לי בענינים אלו.
והוי יודע שיש מין כרם שאינו מקדש אפילו בארץ ישראל כאותה שאמרו בפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ג ע"ב) ילדה הפחותה מטפח אינה מקדשת הזרעים, והני מילי בשתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אבל כוליה כרם מקדש.
